שנים – אחד בשביל לקפל והשני בשביל להדביק
איך מעלים את הערך של הטרבנט?
מתדלקים אותה
איך מודדים את מהירות התאוצה של טרבנט?
בעזרת יומן
בדיחות הטרבנט עלובות לא פחות ממהירות התאוצה שלה, אבל עם 3,096,099 שנבנו קרוב לוודאי שלא מעט מצאו סיבה מספיק טובה לרכוש אחת כזאת.
למרות האמור, אחרי נפילתה של חומת ברלין , מכוניות טרבנט רבות ננטשו לטובת מכוניות מערביות ומאז ההערכה היא: ששרדו כ- 800,000 מהן, ולכן נשאלת השאלה מה קרה ל- 2,296,099 האחרות?
לכאורה אין הרבה מה לאהוב במכונית שחורקת כמו כסא נדנדה של סבתא ואשר פולטת יותר עשן מאשר ווינסטון צ'רצ'יל ופידל קסטרו מייצרים ביחד בוועידת פיסגה


ובכל זאת יש בה משהו קדמוני ומושך יחד עם הניחוח של שמן ובלמים שרופים.
למי שרוצה לחוות את עידן המלחמה הקרה בשנות ה-60 – זו הדרך.
בזמן שסאאב נולדה ממטוסי סילון ויגואר נולדה לביצועים, טרבנט נולדה מיאוש. החל מ1957 ועד 1991, בזמן שגרמניה המערבית ייצרה BMW, פורשה ופולקסווגן, מזרח גרמניה בחרה בכביש הפחות פופולרי.
בגלל הכלכלה הכושלת, החליטה ממשלת מזרח גרמניה להסב מפעל לייצור אופנועים וטרקטורים למפעל לייצור מכוניות וכך נולדה הטרבנט – סמל לתעשיה הנכשלת.
המרכב היה מפלסטיק השתרכה לה בכבדות עם מנוע 500 CC בעל 2 פעימות וצילינדרים שהפיק 26 כ"ס (מכונית שרירים ללא ספק – למי שדוחף אותה)
הטרבנט האחרונה שיוצרה 1991

על פי הסטנדרטים המזרח גרמניים מחיר של 3,000$ היה גבוה מאד, משהו כמו משכורת שנתית, ואם בכל זאת הייה למישהו סכום כזה זמין, עדיין קשה היה לרוכשה, כי גם אחרי ביצוע ההזמנה עדיין נאלץ הקונה לחכות 15 שנים עד למסירתה.
הביקוש לטרבנט ולוורטבורג (עוד מותג "איכותי" מזרח גרמני)

פסק לאחר נפילת החומה ואיחוד הגרמניות.
הותרה למזרח גרמנים רכישת מכוניות מערביות והמכירות של הטרבנט פשוט קרסו.
כיום ישנם אספנים רבים של הטרביז, כולל מועדוני חובבים בקנדה, ארה"ב ואירופה. אלא שרואים אותן פחות מבעבר בערי מערב גרמניה, בגלל חוק נגד כלי רכב מזהמים שעבר ביוזמת הירוקים.
עדיין ניתן לשכור מונית טרבנט ולתור בה את ברלין עובדה שמעצימה את החוויה.
ובכל זאת מה כל כך מושך בטרבנט?
בית הגלגל ענק ויכול לאכלס בולדוגית בהריון, 2 כפתורים ענקיים שולטים במערכת החימום ובמגבים שאיטיים יותר מתרגילי מתיחות בשיעור ספורט של מועדון גיל הזהב. שעון הסל"ד הוא נוריות צהובות וירוקות ללא מספרים, המחט של מד המהירות קופצת כמו המחט בססמוגרף.
תיבת הגיר הפוכה, הילוך ראשון משיכה למטה, הילוך שני למעלה, אין מד דלק.

אנשים מתוודעים למכונית כאשר הם מטיילים בברלין, תודות לחברה שנקראת Trabi Safari

לחברה יש כתריסר טרבנט והיא מציעה סיור מודרך בהן.
ובחזרה לשאלה מה קרה ל- 2,296,099 האחרות?
על פי הידוע הרבה ננטשו והושמדו. בשנות ה90 חלק מהמרכבים נטחנו ונעשה בחומר שימוש על מנת להמיס כבישים קפואים במקום החול והמלח.
הטרבנטים נמסרו בחינם לעיתים קרובות שכן לגרוט אותם עלה יותר.
באחד מאתרי הטרבנט סופר על מי שברח בזמנו ממזרח גרמניה נסע מערבה כמה שהתאפשר עד שהטרבנט נתקעה ואז השאירה שם עם רשיון הרכב על הדשבורד.
במזרח גרמניה יש הרבה מאד טרבנטים שתקועים בחצרות כמו גם בארה"ב, ידוע על 75 כאלה, אבל קרוב לוודאי שיש יותר כי נספרו אילו שבמצב נסיעה.
חלק שימשו את תעשיית הקולנוע והבידור;
דגם של הטרבנט כחול כיכב בסרט הגרמני Go Trabi Go משנת 1991, קומדיה המספרת על הרפתקאותיה של משפחה גרמנית שנוהגת בה מלייפציג לאיטליה.

באותה השנה יצא לאקרנים הסרט Driving Me Crazy המספר על ממציא מזרח גרמני שעורק לארה"ב ומנסה לשווק מכונית טרבנט שמונעת בלפת

סירטון: http://www.videodetective.com/titledeta ... hedId=4305
בשנת 1998 בסרט " חתול שחור, חתול לבן" קומדיה של אמיר קוסטוריצה, (מומלץ) חזירים זוללים טרבנט

סירטון: http://www.youtube.com/watch?v=3WbX9Q5S ... re=related
בשנת 2001 בסרט "משחק ריגול"

בראד פיט נוהג על טרבנט ברחובות ברלין, דר"א זה סרט שתוכנן להיות מוסרט בישראל, הצילומים בוטלו חודש לפני כן בגלל אינטיפדת הר הבית והלוקיישן עבר למרוקו.
הלהקה U2 הציגה את הטרבנט בכמה מסיורי הופעות שלה בשנים 1992-3 וכיום המרכבים שלהן תלויים בהיכל התהילה של הרוקנרול בקליבלנד

בגרמניה עדיין רשומים 50,000 טרבנט עם רישוי כמו גם נתן לראותן על הכבישים בהונגריה וברפוליקה הצ'כית.
הן מאד זולות בגרמניה וניתן עדיין למצוא באיביי מכונית למכירה ב- 50 ארו וזאת למרות התקנות החדשות בנושא הזיהום והבטיחות המקשות להשאירן על הכביש, וקרוב לוודאי שגורלן של ה- 800,000 ששרדו בסכנה כי בכוונת האיחוד האירופאי להחמיר בתקנות.
אני בטוחה שמפלגת הירוקים מייחלת לגורל כזה

אחרי הכל זו עובדה בדוקה שהטרבנט פולטת פחמימן פי 10 יותר ממכונית חדשה, וזו כבר לא בדיחה!
והשאלה הנוספת, האם היא הגיעה גם לארץ?
שבוע טוב
אירית
תורגם משני מאמרים מה- New York Times

