יום השואה והגבורה - לעולם לא נשכח

[AKICHU]

כ"ה ניסן, יום השואה, תשס"ח
הלכנו בחמישיות \ אירנה ליבמן (בת 84 ,מצפה הילה)
נכתב : 1964 ערב יום השואה והגבורה

הלכנו בחמישיות.
השמש יקדה מעלינו,
קיץ היה.
הלכנו בחמישיות.
כל הראשים גזוזים,
כל העיניים ללא מבע אנוש.
הכול כאילו לא היה,
הכול כאילו חלום שקם לתחייה,
חלום בלהות.
קיץ היה השמש יקדה.
"לא כלום, לא כלום, אל תבכי ילדה"
הלכנו בחמישיות.
פסענו בשתיקה.
לא שתינו זה שעות עשרים וארבע,
גם לא אכלנו. אין בכך כלום.
אין כבר צורך בדבר.
ואם יש? למי זה אכפת ?
לנו? מי אנו? האם אדם שבצלמו נולד?
"חה! חה! חה!" – "יש לך כוח לצחוק ילדה?"
"לא. זה סתם. אין בעיניים יותר דמעה,
רק הצחוק השטני הרוקד במעי.
מתי יגמר הכול ודי?"
השמש יוקדת כל כך. קיץ.
"תנו לי לשתות. לא אוכל יותר."
"עדיין יש לך רצון? מה טוב.
הביטי, עוד מעט ויגיע הסוף,
כולו לבן, כולו שקט,
כמו השמש היוקדת מעלינו,
כמו חצץ מתחת לכפות רגלנו.
היחפות. לא אדום כמו הקו שעל גבנו
וכמו הדם המרטיב את אבני
השטח, בו עברנו אנו.
אלוהים! האם עדיין רואה אתה אותנו?"
הלכנו בחמישיות.
שפתיים יבשות וסדוקות. רגלים מדממות
אך מתרוממות, מתוך הרגל מתוך פחד?
לא! ודאות היא שהדרך אחרונה
ואחריה לא יהיה כבר כלום, כבר כלום...
"עדיין בוכייה ילדתי הקטנה?"
עדיין בוכייה
"קחי את הסיר הגדול ושתי את המים
הדלוחים"
"ואת?" –"אני? אין כבר צורך בכך,
לי כבר הכול הינו- הך. גופי לא גוף
ונפשי לא נפש. אני כולי מעל לכל זה.
אולי אבן? אולי רוח רפאים מימים עברו
שלפתע ירדה בלאט ממרומים
ומשחקת בקרקס הזה, קרקס ללא צחוק
וללא מחיאות כפים. קרקס לנידונים למוות,
מה זה? עווית הרעידה את כפות רגליך?
שלי הן רגועות, ריקות מכל תחושה.
הכול ריק: מח, לב, קיבה וכליות.
עדיין השפתיים דובבות.
הביטי, דמנו כפרחי כלניות
הגדלות במפתיע בישימון.
מה השעה שאלת? למי יש כאן שעון?
השמש עדיין יוקדת, זה יום."
יום אחרון.
הלכנו בחמישיות. שקט. קיץ.
רק אבני חצץ רוחשות
וסופגות את הדם.
היא נפלה כך, סתם,
הילדה הקטנה שאינה עוד בוכה.
היא שוכבת שקטה, מאופקת, שמחה.
כן, שמחה. טוב לה. לבנה השמש מעליה
ולבן- צהבהב החצץ. כאן היא תשכב.
לא תוסיף לקום, לא תוסיף לבכות,
לא לצחוק, לא להצעיד את הרגלים.
מעליה כחולים השמים.
הלכנו בחמישיות.
השמש יקדה מעלינו,
קיץ היה.
בשורה האחרונה נשארו רק ארבע

[יאשה והפיצפוצים]

מצמרר .

ולצערי הדורות החדשים פחות ופחות "אכפת להם" . רק לפני שעתיים בערך שמעתי את אייל גולן מזמר לו בעוצמה גבוהה , ירדתי לראות ולנסות להשתיק ולאוו דווקא כי איני מתחבר עם מוזיקה מסחרית . בעודי מגיע , אני רואה רכב לבן שממנו בוקעים הקולות ושלושה צעירים נשענים על חומת המעון , כשלראשם עדיין כיפה שכנראה נשארה מאחד הטקסים בבית הספר הצמוד . הגעתי אליהם ותפסתי את עצמי שלא לפוצץ אותם כי אולי רק כך יתנו כבוד לזכר הנספים . לאחר דיבור מעט תקיף הם נכנסו לתוך המכונית ונסעו מהמקום . חלאות .

[רועי צוקרמן]

סיפור עצוב, וללא ספק אחד הימים הקשים והעצובים ביותר בשנה, כל שנה מחדש.

[AKICHU]

והולך ונעלם לו הדור שמספר לנו, כמעט בכל תכנית בטלויזיה שיוצאת משלחת לשחזר את התמונות במחנות הריכוז, בסוף בקרדיטים זה מוקדש לזכרו של עוד מספר שהלך לבלי שוב
אכן עצוב
אירית