סופי (ווספה ספרינט 150CC מודל 1969) ועלילותיה בירושלים!

[השושנים]

מוקדם מאוד בבוקר, חגיגות האליפות של בית"ר י-ם נגמרו בצורה טובה יחסית, אני וסופי בדרכינו הבייתה, ללא התרוממות רוח, הרי אנו אוהדי הפועל י-ם בכלל, והקבוצה יורדת ליגה נוספת. תמיד הייתי אוהד של ה-אנדר דוג, מגן החלשים והנזקקים, אין שימחה אמיתית בנצחונו של החזק, תחשבו על זה, בנצחון דוד על גולית העניק דוד לשניהם חיי נצח, אבל אם גולית היה מנצח, הרי ששניהם היו נשכחים בתהום הנשייה. סופי מפמפת בעליזות, עבר עליה שבוע מעניין מאוד והיא עדיין נרגשת מהמפגש הראשון של הסניף הירושלמי, על כל רכב אספנות שנכנס למגרש המסומן, דומה כי השימחה גרמה לה להזדקף בגאווה, ולכשכש במראה, למרות ששמתי לב ואני בטוח שסופי תכחיש, שדווקא שאחותה המטופחת הגיעה וחנתה על ידה, במקום לשמוח ולעלוז על בואה של האחות האובדת, קצת התביישה במראה החיצוני המוזנח שלה, והרגישה כרט בייק, אבל מיד התעשתה וכתגובה מלכותית אמיתית, אירחה על סיפונה ג'ינג'י מגודל, שהתעקש לחבוש קסדת 3/4 של ילד (שנינו הצטערנו באותו הרגע שאין לנו מצלמה) וחיוך הסיפוק והמילה הטובה של חובב האנגליות, היה שווה הכל וסופי הוכיחה שוב, שאין לה באמת במה להתבייש. איפור ומלתחה חדשה, זה רק עניין של זמן...בכל מקרה אנו בדרכנו הביתה, ממש לפני העלייה האחרונה ושנינו כבר מנוסים, רוכב שאינו מכיר את העלייה הנ"ל עם הסיבוב בקצה, יתפתה להחליף הילוך מוקדם מדי משלישי לרבעי, המנוע הבריא בקצה ההילוך והרבעי מושך בששון אבל...וכאן המוקש... יאבד מיד מהמהירות בגלל מחסור בכוח הנובע מהערכה לא נכונה של זווית העלייה המטעה, ויאלץ לשוב לשלישי, תוך הפסד זמן וכוח, כאן צריך להכיר את הנפשות הפועלות, קצת סבלנות בקצה השלישי, הטייה חריפה יותר של סופי לתוך הפנייה, ולמרות הפיתוי להחליף הילוך מתאפק וקצת, ואחרי הסיבוב זה מוכיח את עצמו תמיד, המהירות נישמרת ומיד כאשר העליה מתמתנת לה לישורת, מוחלף ההילוך באנחה משותפת שלי ושל סופי בקרשנדו סיום מופלא, ושינינו מחויכים ומסופקים מנצלים את הירידה האחרונה, לצינון הדדי והחזרת הדופק לקצב סדיר עד לעצירה הסופית....

[השושנים]

יום שישי הגיע ואנחנו בדרך הביתה מהעבודה, היום אין הגבלת שעות אבל הוא ממהר, כל השבוע לא הפסיק לדבר על המפגש,
טלפונים, סידורים, שיחות עם אנשים שהוא בחיים לא פגש, אתמול דיברו עלינו ברדיו, וכבר פעמיים היינו בפאב רק בכדי לראות שהכל סגור, נוסע מהר הפעם, אני דווקא נהנת מזה, נסיעה חזקה מנקה לי את האגזוז וגורמת לשאריות לא רצויות להפלט החוצה ממנו, ובכלל טוב לי לדעת שחזרתי לכושר נהדר אחרי שנים של אפס מעשה!
מכסה אותי ומבטיח להגיע עוד מעט, יש הרבה מה לעשות ואני רוצה שישן קצת אחרי משמרת הלילה! הינה הוא כבר חוזר עכשיו נשארו לנו כמה סידורים לעשות, קפיצה לפה קפיצה לשם ומגיעים למלא דלק, כרגיל הוא מקפיד על האחוזים בשמן, למרות שאני ממש לא דקדקנית בכמויות אבל אם זה מה שעושה לו טוב שיהיה לו לבריאות...זהו עכשיו אנו מוכנים למפגש למרות שלא הייתי מתנגדת לאמבטיה וקצת ווקס, אבל אין זמן אני מבינה...שוב קושר אותי ושוב עולה הביתה, טוב לפחות הפעם זה יהיה קצר....

מה קורה? איפה האחריות שלו, אנחנו מאחרים...הלו, נירדמת? בטח עכשיו יסע כמו משוגע רק בשביל להגיע בזמן....
מזל שהבן שלו איתו...הוא מתרגש, הידיים שלו מזיעות לי על הידיות, והוא פחות מרוכז בנסיעה, הינה הגענו. רגע איפה הסרטים ומה עושות כל המכוניות החדשות ברחבה?...וואי איך שהוא כעס, אבל לקח לו באמת מעט זמן לסדר הכל, לבעלים שלי!

והינה כל החברות מגיעות, האנגליות, האמרקאיות, שוודית, גרמנית, כולם כאן אפילו נבחרת הבודיביילדיג מארה"ב הגיעו להגיד שלום, יפה מצידם, עשו דרך ארוכה! ועכשיו הצלם מצלם את כולם ועושה לנו תמונה משפחתית, אני אופיע בעיתון של שישי!
חבל רק שהוא לא חושב ליפות אותי קצת....הופה הצלם מציב אותי במרכז שסביבי כל האחרות איזה כבוד, טוב מעכשיו צריך להתרגל לכך שאני סלברטי!

נגמר, חבל כלכך מהר ועכשיו הביתה, נקווה שהבירות ששתה לא ישפיעו עליו יותר מדי, היה נחמד, עכשיו אני מחכה לשבוע הבא-סופי

[השושנים]

--------------------------------------------------------------------------------

זהו, שישי עבר עלינו בכייף. האמת, האנדרנלין המשיך לפמפם עוד הרבה אחרי המפגש הגדול שהיה. חזרתי הביתה רכוב על סופי לקראת הצהרים של שבת, כשאני בוחר את הדרך הארוכה יותר. שמש חמימה עוטפת הכל, התנועה של ירושלים בשבת בבוקר מאפשרת נסיעה פתוחה והאווירה והשקט מסביב מעוררי עניין. ביקרנו כמה גורטאות מוטוריות, בתקווה לגלות אצל בעליהם שינוי במצב הדברים או סתם להגיד שלום. נפנפנו לשלום לנזיר שמתחזק את הכנסיה הטמפלרית במושבה הגרמנית, פעם באמת שווה לקפוץ לשם ביקור במקום. נהנו מאווירת השבת, ומיהרנו לארוחת הצהרים כשסופי מפזזת לה בהנאה מרובה בין הבורות והסדקים בכביש, שהתרבו מאוד לאחרונה בעקבות הגשמים העזים שירדו פה. הנהיגה עכשיו מצריכה יתר תשומת לב, עד שיתקנו המחדלים במחדלים חדשים של העירייה...

[השושנים]

הזמן האחרון זהיתי התרופפות במשמעת, הקלאץ אצל סופי היה רפוי לטעמי, היתה נזילה מרגיזה של שמן גיר ממקום לא ידוע רעשים שונים ומשונים, ולכן היום בבוקר כשהאוויר עדיין קר, יצאתי עם ארגז הכלים הגדול והנאמן שלי, לעבר סופי. לאחר כשעה וחצי עבודה הכל ניראה אחרת, שייבת הפרספקט האכולה מבורג הריקון של שמן הגיר הוחלפה בחדשה ואוטמת פיקס, וסופי סיימה להרטיב...
כמו כן התחדשה לה בידית ברז דלק חדשה שהרכבתי לה סוף סוף, הקלץ נמתח ומגיב הרבה יותר טוב, מגני המנוע קיבלו תושבות גומי למניעת רעידות ורעש, ברגים חוזקו - וזהו עכשיו כבר אפשר לצאת לטייל...רעיונות למישהו?-

[השושנים]

חם...כמה חם...אפילו לחשוב בזמן הרכיבה קשה לי, שבת, כמעט צהרים, סוף משמרת מתישה. בשישי במפגש, זכינו לנפילה הראשונה הצפויה אחרי השיא, מצב הרוח לא היה משהו שהגעתי לעבודה, גם המשמרת לא משהו, נק' האור היחידה היתה הרכיבה מהבית לעבודה וחזרה, או הטיפול הנפשי שלי, כפי שאני בוחר לקרוא לה. הרכיבה הזו מאווררת אותי, מנקה לי את הראש, בין שבר למשבר, לחץ למצוקה, ועושה לי הפרדה נחוצה בין בית לעבודה. רבים מרימים גבה כאשר אני מוותר על שינוע משטרתי הביתה וחזרה שאני זכאי לו ובוחר לרכב על כלי מצ'וקמאק מבחינתם, במקום להינות מפלאי הטכנולוגיה של שנות האלפיים, לך תסביר להם....
עלה בדעתי שכבר מזמן לא כתבתי על עלילות סופי בעיר הקדושה, ולא שאין מה, כל רכיבה והסיפור שלה, או סיפורים אחרים שמתנגנים לי בראש, הגיגים ושברי רעיונות, שבדרך כלל מתגבשים להם לרעיון אחד ומוצק, שמוצא דרכים כאלה ואחרות לצאת החוצה, נושא הסניף מעסיק אותי ואת סופי שעות ארוכות, בכיסי נמצאים תדיר פתקים מודפסים של הזמנות לרכבי האספנות ובעליהם להגיע למפגש וסופי ואני מוצאים דרכים מדרכים שונות ומשונות להגיע הביתה, מבלי לפסוח על שום רכב ולהשאיר לו מזכרת על הווישר.
היום לא! פשוט חם מדי, החום הנפלט מהכביש המבוקע מרחיב את הסדקים שנוצרו, וגורם לך, פרט לרגשי אשמה על כך שהמנוע המיושן והלוהט מחום, ללא אמצעי קירור כל שהם, מפמפם לו במרץ שם למטה, גם לרכב במשנה זהירות ולשמור על הבולמים והגומיות הקשישות שעובדים להם שעות נוספות, הזיעה מכסה את המצח ונספגת בקסדה הסגורה, ומעיל הדיינז שקנתה לי אישתי בסיום קורס הקצינים ניראה מגוחך, ביום הראשון של הקיץ, שחבר לו בדיוק מרגיז עם היום החם בשנה. כפות הידיים שהשתזפו על פי דוגמת הכפפות הפתוחות, מזכירות לך, את הצורך בקרם עם מקדם הגנה רציני לרכיבות קיץ...ואת הצורך הדחוף בגירוז כבל הקלאצ' לפני שיקרע....השאיפה היחידה להגיע כמה שיותר מהר הביתה לקרירות, האבטיח, וכוס הקפה. היחידה שאינה מתלוננת היא סופי, כמו נהנת מכל רגע גנוב של נסיעה, אחרי שדממה כלכך הרבה שנים במחסן, ויודעת להעריך את החופש והדרור, המראות והצלילים של ירושלים, גם ביום לוהט שכזה

[השושנים]

גורם לכולנו לתופעות שונות ומשונות, כעס, חוסר סבלנות, עייפות כאבי ראש, וסופי לא שונה בעניין הזה, מאז תקופת השרב ההתנעה שלה קשה יותר, והפרינססה דורשת צ'וק בכל התנעה חמה! אחרת היא מגיבה בבאק פייר מטורף שמקפיץ את כל הסביבה! לכן במסגרת שיטוטי היום נגשתי לרופא, דר' ונטורה, המומחה פסק ללא שהיות כיוון הצתה, על מנת שלא יהיה לה משעמם תיאמנו לשבוע הבא שעל הפרק ניקוי קרבוקטור מלא, החלפת כבל קלאץ' וגירוז מלא, הורדת ראש מנוע ניקוי והרכבה טיפול גדול שוטף ו...זהו בעצם... אחרי כ-8000 ק"מ משותפים פשוט מגיע לה...אתם לא חושבים כך?-

[השושנים]

זהו שמצפוני קצת הציק לי, שאני ממהר לשלח את סופי לטיפול בידים זרות, (טובות ומיומנות ככל שיהיו) אז החלטתי לפחות להתחלה לנסות לבד! בערבו של יום, שמזג האווירהתקרר לו מעט, ירדנו זיו, אני וארגז הכלים הנאמן ביחד עם מיכל לניקוי קרבורטור, ניר מים והמון מוטיבציה ופרקנו את מכסה המנוע, כשזיו מבצע את עיקר העבודה ואני משגיח (מישהו צריך לדאוג לדור העתיד, גיא הגדול מתעניין בעיקר בבנות ובאופנועים שיכולים להביא לו עוד בנות... ופחות בגריז וידיים מלוכלכות, זיו עדיין בעיניין המכונאות...שניהם אגב זכו בגנים שלי!) מיד אחרי המכסה, הקרבורטור בו חשדתי כגורם העיקרי. פילטר האוויר נוקה, הדיזה הראשית והמשנית פורקו נוקו והחזרו למקום,, לאחר שהתזתי כמות נכבדה של חומר ניקוי לתוך הקרבורטור סופי הותנעה וספריי קרבורטורים מצא דרכו פנימה לכיוון ה"אין פילטר אוויר" עשן כחול יצא מהאגזוז סופי השתנקה ורצתה להיכבות אבל לא נתנו לה, אחרי כמה שניות התאוששה והתחילה להגיב כראוי לבת אצולה, הפלאג פורק ונוקה למרות שניראה תקין כמו בספרים, קצת ספרי לניקוי מגעים וזהו...הרכבה מהירה, כיוון קטן של בורג כניסת האוייר הורדה של הטורים וסופי מפמפמת במרץ, כמובן שהיינו צריכים לבדוק אותה בזמן אמת, לכן עלינו הביתה התקלחנו, התלבשנו וזוגתי ואני יצאנו לראות סרט (תן בגז) או משהו כזה, סרט טיפשי למדי על רבעייה של חברים בסביבות גיל המעבר, שמאסו בחיי היום יום המשעממים שלהם, ובוחרים לצאת למסע חייהם, על הארלי מחוף לחוף בארה"ב, ומסתבכים להם אם כנופיית אופנועים אמיתית...משבר אמצע החיים...איך שנהנתי...למרות שלא הצלחתי להיזכר את מי זה מזכיר לי... הנופים, האווירה, האופנועים...(אזהרה הסרט מתאים למכורים בלבד, שמוכנים להקריב ערב למשהו טיפשי, קיטשי וחמים, שהולך טוב עם בירה, צ'יפס ודוגמניות לא יותר...)....סופי מיותר לציין התנהגה למופת

[השושנים]

שעות הבוקר המאוד מקדמות, הן השעות הכי אהובות עלינו, רוב האנשים מפספסים אותן בלי דעת, מסיבות מובנות, אף אחד בעצם לא משכים קום ביחד עם השמש, אם הוא לא באמת חייב. ודווקא השעות הקסומות האלה מבוזבזות בשינה וחבל...
בגלל סגנון עבודתי למדתי להעריך את השעות האלה ולהכיר אותם, האויר עדיין קר, השקט העמוק מופר לעיתים רק ע"י הציפורים המשקימות קום, האור הראשוני עדיין אינו חותך ומסנוור וצובע את הכל בצבעים כתומים רכים, מגוון חיות העיר מסתובבות בין החצרות והפחים, ואם יש לך הרבה מזל תוכל גם לראות את הצבאים והיעלים שעולים מכיוון הוואדי לחטוף ארוחה מזדמנת מהפחים בשכונה.
היקיצה בשעה מוקדמת המלווה בקפה של הבוקר, אל מול המדבר המתעורר והשמים הכתמים מכניסה אותך למצב רוח רומנטי במיוחד, וכאשר סופי ואני נפגשים למטה אי אפשר לתאר את התחושה במילים, ההתנעה מלווה ברגשי אשמה על כך שאנו פוגעים בשקט הפסטורלי, בפימפום המנוע. ואנו משתדלים ככל שניתן להצניע עצמינו ולהפריע כמה שפחות לגורי החתולים שמתרוצצים בחוץ בעונה זו של השנה, תחת עיינה הפקוחה של אמא חתולה המתבוננת בהם ממרחק בטוח.
מעט מאוד אנשי עמל משכמי קום ברחובות, בשעות הקסם. אלה הם הפועלים האמיתיים, אנשי העבודה והמשמרות, עם הידיים החזקות והעור הקשה, הבגדים המלוכלכים הזיעה והקפה השחור...הרבה לפני הברוקרים, פקידי הבנק, הקומבינטורים, ואנשי הכסף, שיתעוררו רק בעוד שעתיים לאספרסו של הבוקר....
בשעות אלה הכביש שלי ושל סופי בלבד, הרמזורים עדיין נמים את שנתם ולא מפרעים לנו בקצב ההתקדמות הזריז, ההד של רעש המנוע חוזר אלינו מקירות הבתים והחצרות, וטיילת ארמון הנציב יפה שבעתיים בזריחה מבכל שעה אחרת! הריח הטרי של הבוקר בשעות שאחרי שקיעת הסירחון של יום האתמול ובטרם הצטבר הסירחון והערפיח של היום החדש, מכה באף מתחת למשקף הפתוח, וסופי משלבת לה הילוכים במקצעיות של אופנוע מרוץ, ובקצב שהיא יכולה להרשות לעצמה ללא הגבלה. רק בשעות האלה אני מרשה לה לחתוך סיבובים בקו הנכון, להאיץ בפניות עיוורות, ולרדת לזויות מטורפות באין רואה...בשעות האלה אין לה צורך לעשות חשבון לאיש כיוון שכימעט רק אנחנו נמצאים על הכבשים, הרגעים האלה חמקמקים ונדירים ואם פיספסת בכמה דקות, תתיקל קרוב לוודאי במשאיות פינוי האשפה, חלוקת החלב של תנובה ובשאר כוכבי הכביש, ואז תתקע מול אוטובוס (ירוק) של אגד שיפיח בפרצוך ענן עשן דיזל שילווה אותך בריחו כל היום...לכן אני מקפיד לקום מוקדם מאוד לתוך השקט שלפני הסערה, מפסיד אולי שעת שינה אבל מרוויח בגדול-תנסו לבד, לא תפסידו!-

[השושנים]

אומרים שעד שאתה לא מאבד משהו קשה לך להעריך אותו, ואכן כך הדבר. בעשרה הימים האחרונים הייתי עסוק מן הסתם בדברים אחרים, חופשה, בילויים והחיפושית השמנה שהשגתי, סופי הוזנחה לה מתחת לכיסוי ושבתה לה לעשרת ימי תשובה, או חופש גדול אם תירצו, זה היה הפרק זמן הארוך ביותר שלא רכבתי עליה מאז הגיעה לרשותי, היום בבוקר ירדתי כמה דקות קודם על מנת לפייס אותה קצת ולראות מה תהיה תגובתה על תשומת הלב המלאה לה זוכה החברה החדשה במשפחה, שבאה לא איך לא על חשבון אחותה החורגת בעלת שני הגלגלים. בילינו ביחד כמה דקות של זמן איכות, ניקוי קטן מאבק, קצת ליטופים לפיוס והתנעה, סופי הגיבה מיד וטרטרה במלוא המרץ, רואים שהשבתון החל להמאס עליה, והרצון שוב לצאת ולגמוע מרחקים בוער בעצמותיה, הק"מ הראשון הוכיח לי כמה התגעגעתי לרכיבה ולא היה לי את זמן או הפנאי לחוש בכך, דברים אחרים מילאו לי את הראש ולוח הזמנים ועכשיו ברור לי כמה התגעגתי, הטיול נמשך עוד דקות ארוכות עד שהגענו לעבודה ואח"כ בסיום המשמרת, חזרה הביתה, תוך הבטחה הדדית שלא עוד יותר לא נוותר על הרכיבה לכלכך הרבה זמן

[השושנים]

הצהרים הלוהטים ביותר השנה, אנחנו ברכיבה זהירה מחפשים את המקומות בהם אפשר להשתחרר קצת מהצפיפות, על מנת לפתח מהירות סבירה, ולזכות במעט בריזה, אד שקוף וחם עולה מהכביש ומטשטש את הסדקים והבורות שעל פני הדרך, הצליל של סופי נעשה שטוח ועצל בניגוד לצליל החד וערני בשעות הקרות יותר, הזיעה ניגרת במורד המצח, ישר לתוך העיינים, וגורמות לצריבה מרגיזה, הנהגים בכביש עצבניים וחסרי סבלנות, נלחמים על כל חור של כמה מטרים בכדי להרוויח עוד שניה בפקק,
חולפים על פני הסינימטק, ניידת של משרד התחבורה ובוחן רכב עומדים ועוצרים נהגים לבדיקת תקינות וזיהום אויר, אנחנו נעלמים להם מהר לפני שיספיקו להגיב...ממש על יד מגדל דוד אני מבחין בשלולית מים גדולה, סגירה מהירה של הגז הורדת שני רגלים במקביל לקרקע והרמזור מתחלף לאדום, לא טוב, רגל ימין עוזבת את משמרת הבטיחות, ולוחצת קלות על הבלם, הדילמה כעת אם ללחוץ חזק יותר ולעצור לפני הרכבים שחוצים את הכביש ממש מולי, ולהסתכן בנעילת גלגל, או להמשיך בהאטה הדרגתית אם סיכוי סביר לפגוע ברכב ממול, נעילה של הגלגל הזנב בורח קצת תיקון קל רגל יציבה על הקרקע נעצרנו בביטחה. משחקים אותה קול, לנהגת שמימין, כאילו בדיוק לביצוע הזה התכוונו, חיוך וממשכים הלאה....אוף כמה חם....

[השושנים]

בעיטה ברגלית ההתנעה, וסופי ומניעה באחת, בלי גמגומים ובלי מחאות, האחות החדשה מאיימת עליה, היא יודעת שזה לא הזמן לקונצים...נכון שהבורג הסורר של המספר עדיין משתחרר כל כמה מאות ק"מ בצורה מסתורית, ופה לפתע מתגלה בורג שאבד, אבל מעבר לכך יוק...לפני שבוע חגגנו שנה ביחד, לא הייתי זוכר אם לא הייתי עובר במקרה על הניירת ומגלה כי ניגמר לסופי הביטוח שבוע קודם, מה שאומר בדיוק שנה לזוגיות.
החיים נעים במעגלים נסו לדמיין את קו החיים כקו ישר שאתם צועדים בו לעבר האופק, שבכל נגיעת רגל שלכם לאורכו, מסמלת עוד צעד במסע, ושולחת גלים מסביב, כמו אבן שנזרקת למים ומעגלים יוצאים מהמרכז ומתרחקים, משקל הצעד קובע את עוצמת המעגל יש מעגלים קטנים שנסגרים בטווח הקצר, ויש כאלה שנפגשים איתם רק שנים מאוחר יותר, הרומן שלי עם כלי הרכב דו הגלגלים התחיל באזור גיל עשר, ומאז נשלחו אלפי גלים גדולים כקטנים וחלקם פוגשים אותי עד היום, חלקם כבר פגשתי, וחלק לא אפגוש לעולם..., ההונדה החצי השחורה שהיתה משאת נפשי בגיל ששעשרה, פגשה אותי מחדש בגיל ארבעים וכניראה תעזוב אותי בקרוב, או שלא... הווספה הלמברטה, רעי הדו גלגלים שליוו אותי במשך השנים לטוב ולרע בכל יום אני מקבל ד"ש כזה או אחר מאחד מהם, בזכות צליל, ריח ומראה...תמונות מן העבר סגירת מעגל. סופי מפמפמת במרץ בקצב שלה אנו לא ממהרים לשום מקום, מאזינים לצלילים ולריחות, האנשים וכלי הרכב מתרוצצים להם בקצב מהיר של ערב חג, לרוץ, לדחוף, להספיק להצליח לדחוס עוד כמה דברים במסגרת הזמן המוגבל, מחלקת הלב בהדסה מלאה בכאלה שלא ידוע לעצור בזמן.... לאנשים כבר אין סבלנת, החיוך הפך למשהו נדיר, עזרה? אין בכלל על מה לדבר, פעם כשהינו פוגשים ידיד זר תקוע עם האופנוע שלו בחצי הדרך, היינו עוצרים לברר אם יש מה לעזור, והיום קצת שכחנו, אנחנו עסוקים מדי בדברים חשובים באמת, כסף, עוצמה, שררה, שלטון, וימותו הקנאים....
סיבוב חד, הורדה לשלישי, מציאת נקודת האיזון הטייה עוד גז ויציאה סופי מזדקפת לבד, ללא עזרה יודעת ומבינה, המחסור הכרוני בכ"ס מחייב נהיגה אופטימאלית, ניצול של כל פוני איטלקי עד למקסימום מבלי לגרום לו להתעייף ולקרוס לפני הזמן, הנהיגה הטכנית המחושבת והרגועה מהירה יותר מהנהיגה הפראית, במיוחד אצל סופי שהמעברים החדים העצירות המרובות והטכנולוגיה המיושנת לא עוזרים לה במיוחד. אנו כבר למדנו להינות ביחד מהחלפת הילוך מוצלחת בזמן, משיוט רגוע מהנופים והמראות, צעירה גבוה ואתלטית, מחוברת באינפוזיה למדיה דיגיטאלית כלשהי באוזן, רצה לאורך הטיילת ובידה מחזיקה כלב ענק, אנחנו נדרכים, המפלץ מרגיש בקיומינו הרבה לפני היפיפיה, יש משהו באופנועים שמשחרר בכלבים האלה איזה יצר קדמון, כאילו שיחררו לפניו ארנבת לפני האף, אנחנו בורחים לנתיב המרוחק, האוזניים מזדקפות הזנב מוטה לאחור והוא פורץ לכביש... הבחורה מתנתקת בפתאמיות מהעולם הדיגטלי למיצאות נושכת, מנסה להשתלט על המפלצת...אנחנו כבר רחוקים, תכנון, ראיה לרחוק וקריאת המצב בכביש!
המדריך ההולנדי שלי לנהיגת מרוץ, היה מרוצה מהטכניקה, מסופי קצת פחות....

[השושנים]

ימים שהכל זורם בהם מעל למצופה, זה מתחיל בדברים הקטנים, מזג אויר המזמין לרכיבה, בדיוק במינון הנכון, בו לא קר מדי לשרוול קצר ומכנסי בד, ולא חם מדי למנוע ובקסדה, ממשיך בכך שסופי משתפת פעולה בכל מה שתבקש ממנה, וזה בעצם המדהים בכל הסיפור, שתי יציאות לה לשכונה שלי אחת הוותיקה והראשונה, דרכה פרצו הלוחמים בששת הימים למוצב הנקניק ולארמון הנציב, ומשם לאבוטור הערבית, היום יושבת שם טיילת שרובר, המשקיפה על העיר העתיקה, ומזרח ירושלים, והשניה נפרצה בשנים האחרונות מדרום, מתחת לקיבוץ רמת רחל, ומוצב הפעמון, בואכה צומת הפילבוקס, מדובר בעלייה ארוכה וקשה, בימים רגילים אנו רוכבים לנו במהירות ממוצעת מגיעים לסיבוב הרחב לפני העלייה הגדולה מאיצים קצת ובמהרה סופי מבקשת למתן את הקצב ולהוריד הילוך וכך במשך מס' דקות עד לסוף העליה בהילוך שלישי, ורק לקראת הרמזור, שם העלייה הופכת למישור ולירידה, ניתן לחזור לרבעי, היום לא, היום שנינו מעודדים ממזג האויר והחופש שנחת עלינו, החלטנו לקחת את הסיבוב קצת יותר מהר מהרגיל, לא משהו מסובך או מסוכן במיוחד, פשוט רבעי בפול גז, הטיה חריפה יותר ימינה בסיבוב, הכביש ריק מתנועה, ורק רעש המנוע של סופי הפועם בקצב מהיר, שומרים על הקו הנכון מזדקפים ומתחילים את העלייה סופי צוברת מהירות, רגע...שוב, סופי צוברת מהירות? כן משהו קרה וסופי בניגוד לזמנים אחרים, ממשיכה בקצב הנתון ולא נותנת לעלייה לשבור אותה, וכך ממש עד לרמזור ברבעי בקצב טוב, אפילו טוב מאוד...תיקראו לזה אופי, תיקראו לזה קריזה, תיתנו הסברים מלומדים, אותות או מופתים, אבל אני יודע שלפעמים יש גם ימים כאלה, בהם נפתחים שערי שמים ורגע של חסד נשלח למטה, לאלה שיודעים ממש באותו הרגע, להושיט את היד ולקבל אותו.-

[השושנים]

אחת החוויות ברכיבה על סופי היא התגובות שאתה מקבל מהסביבה, אספתי כמה עבורכם:
בתחנת דלק: "הכלים האלה עוד נוסעים?"-לא סחבתי אותה לכאן על הגב לשתות מים....
נהג האמר(!?): "שותה הרבה דלק?-לא יודע אבל כל פעם שאני נתקע אני מתדלק מהזיפו וממשיך...
נהג מונית: "אתה לא יכול להרשות לעצמך משהו יותר טוב?-אני יכול, ואישתך?...
נהג ברמזור: "מיצרים להם עוד חלקים?"-לא מה שנישבר אני מתקן בעיסת נייר...
בעל פיצוציה: "שווה הרבה כסף?"-הרבה פחות מהגורמט שלך...
"זה לא כלי מסוכן?"-פחות ממני ששואלים אותי שאלות אידיוטיות...
חתיכה בחולצית בטן: "תיתן לי סיבוב?"- כן בטח, באיזה אוזן?...
ברמזור בקצה הפקק: "למה אתה לא קונה מכונית?-אחרי 25 דקות שאני בדרך חזרה והוא עדיין בפקק בכיוון הנגדי-"ככה"
"מבין עניין": "אני מת על הכלים היפניים האלה"....
רומנטיקן נוסטלגי: "לאבא שלי היה כזה והוא היה נוסע עליה כל יום י-ם חיפה...." כן בטח...
"ילד גראס": "אתה יודע שאפשר לשים קיט מאלוסי גיר 5 הילוכים ובולמי גז?" ...שיט, שכחתי את האקדח בבית...
שליח פיצה: "כמה סוגרת?" אף פעם לא ממש בדקתי .....
דודה: "ומה אתה עושה בחורף?" - רוכב רטוב?....
והשאלה הניצחית: "מוכר?" לא, אבל מוכן לקנות עוד כמה....

[השושנים]

אלף פנים לה לירושלים והיא מחליפה אותם במהירות קיצונית שלא תאמין, ההבדל בין קודש לחול, רגיעה למשבר, סערות ושלווה חום וקור, עליות ירידות, חדש מול ישן, ואנו שחיים בקופסאות, למדנו להתעלם מהם, אנו קמים בבוקר בקופסה גדולה ומטופחת, שמנטרלת אותנו ממה שקורה בחוץ, אנו בוררים את הטמפרטורה הרצוייה לנו, את הצלילים, והמראות, מנתבים את חיינו בין הקופסה שמשדרת לנו קצת מהנעשה בחוץ, לקופסה ששמורת על טריות האוכל שלנו, יוצאים לקופסה הניידת הממוזגת, שסוגרת אותנו ב-ד' אמותינו, ונוסעים לקופסה אחרת בה אנו מבלים רוב היום מתעסקים בדברים חשובים, בכדי לסיים את היום קצת יותר עייפים, קצת יותר זקנים וקצת יותר ממורמרים, בחזרה לקופסה היפנית/קוריאנית/ארופאית/אחרת, שתיקח אותנו שוב לקופסה הגדולה, שם נשב מול הקופסה הכחולה וניראה חיים של אנשים אחרים, סיפורים על טבע והרפתקאות, מתח ואימה, בנוחות מרופדת רחוקה מסיכון אמיתי, פרט אולי לנזק למערכת הלב שלנו. ושנמאס לנו מאוחר בלילה, אנחנו נכנסים לקופסת הפוך ושוקעים בחלומות על קופסאות גדולות יותר יקרות יותר ונוצצות יותר.
אני החלטתי מזמן, אני את הקופסה שובר! מרוץ העכברים אווט, אני אין! יציאה לטבע חובה! נסיעה פתוחה אהלן וסהלן, ציוץ ציפורים המיית הרוח, מי מעיינות, מעוף ציפורים וריחוף פרפרים, החופש לבחור לי את הדרך והמסלול, המהירות והטעמים, ומי מתאימה לכל זאת אם לא השותפה הנאמנה שלי, לכל תעלול ומשובה, אם לא סופי? אגב, שמתם לב שהסתיו כבר בחוץ?-

[השושנים]

שבת בבוקר, דלת המוסך נפתחת חרישית ואני מעיף מבט אוהב על כל אוסף האספנות שלי, מתוך לוח המפתחות המחובר על הקיר אני בורר לי את צרור המפתחות של סופי, סופי נוצצת ומבהיקה, מחכה לי בקוצר רוח, ע"י ההרלי סופטייל השחור שלי שעבר אתמול טיפול לכל חלקי המתכת והעור שלו. ניווט קצר וזהיר שלא לפגוע ב-TR250 הישנה חדשה, ובחיפושית שעברה שילשום טיפול דוארשיין מקיף, ד"ש לחדר הכלים המכאנים שלי ויוצאים לדרך כשדלת המוסך נסגרת באיוושה חשמלית חרישית, המטרה פגישה של נציגי כל המועדונים המוטורים בישראל לקראת ישיבת הממשלה בה יוחלט על קבלת חוק המוטוריקה החדש, אותו יזם מועדון החמש המורחב! קשת הנציגים המוטוריים כבר מחכה בקפה אלוויס בואכה י-ם על כוס קפה ובקלוואה מתוקה, והאווירה חגיגית ונוצצת, בשבוע הבא יתקיים יום המוטוריקה הישראלי ולכל נציג במועדון יש את חלקו בעיניין וכולם עליזים ומתרגשים....סופי נכנסת לחניה במהירות ו....."הלו קום, אתה לא צריך ללכת לעבודה?" שיט...זו הפעם האחרונה שאני שותה כלכך הרבה יין לפני השינה....