סופי (ווספה ספרינט 150CC מודל 1969) ועלילותיה בירושלים!

[השושנים]

55 ק"מ בזוג...זהו סה"כ הק"מ שעברנו היום, סופי זיו ואני בטיול של שבת בבוקר, האמת הדבר היחידי שהחזיר אותנו הבייתה היה שבתידלוק גיליתי שיש לי שמן מספיק לשתי ליטר בלבד, טיילנו קצת באזור הרי ירושלים משם לעין כרם היפיפיה ביקור זריז במעיין, חזרה דרך קטמון הישנה והביתה ומשם שוב לטלביה להביא את הבת מחברה...בקיצור שבת נהדרת, מזג אויר מוצלח ו.....ווספה פה פה פה פה פה פה פה פה......שבת שלום לכולם-רן
__________________

[השושנים]

יום ראשון בבוקר מוקדם, הרחוב עדיין חשוך ושקט, במזרח מחווירים השמיים, אני במדים, כפפות הקיץ כבר על הידיים, הקסדה ביד, מצמצם את הפער לעבר סופי...בדרך מחריד ממרבצם זוג גורי חתולים שהתנחלו למנוחת לילה על הכיסוי הכחול של סופי...גילגול מהיר של הכיסוי, השרשרת לתא המיטען...משיכת צ'וק.. קיק ראשון, שני, שלישי...פם פם פם פם פם....מאז שהחלפתי לדיזה קטנה יותר ההתנעה ארוכה יותר, מזכיר לעצמי לבדוק שוב את נושא כיוון ההצתה והקרבורטור....יציאה לכיוון הכביש הראשי...ראשון שני שלישי ללא גז כימעט (המנוע קר עדיין) כדור השמש באדום לוהט ניתלה מעל קצה המסגד החדש של הכפר אום ליסון, ברקע רחש האנשים המתעוררים, ויוצאים מתפילות הראמדן, ומשאית מותנעת בקול...עלייה קצרה, ראשון, שני, שלישי, רבעי...הכנה לקראת הסיבוב הורדת הילוך בגז ביניים,(למנוע רעש לא נעים מכיוון הגיר למטה) ומשיכה של השלישי עד אמצע העליה...זהירות, אני מזכיר לעצמי... פסי ההרעדה, שפועלי הערייה החרוצים לא חסכו ובנו אותם לגובה, על מנת להסתיר היטב את הבורות בכביש בהמשך...המנוע כבר חם מספיק בכדי להעלות את הקצב, המתנ"ס השכונתי עובר חולף לו, הכביש ריק בשעה זו של הבוקר וכבר אנחנו בכביש הטיילת, זוג עורבים על הדשא של הטיילת רבים בינהם על גביע אשל ריק למחצה...הר הבית והמסגד ניצבעים באדום כתום....נשימה ארוכה ושנייה של היתרוממות רוח מהמראה הנהדר הזה, שלא יודע שובע, למרות שאני רואה אותו כל יום...ימינה לאבוטור היהודית, במקביל לחומת המנזר, הפותח שעריו לאורחים פעם במאה שנה... מחסני הרכבת הישנים, הכנסיה הסקוטית, ובית המדפיס הממשלתי, שסגר שעריו ועומד היום שומם וקודר בעזבונו...הרמזור מנחש אותי והופך לירוק רגע לפני שהתכוונתי להוריד קצת מהגז...ירידה לכיוון הסינימטק, בריכת הסולטן או בשמה השני גיא בן הינום...בה ילדים קטנים, אויבים וקורבנות אדם הוקרבו למולך....חומות העיר העתיקה, כבר קרובים בטווח נגיעה, סלע אבשלום נוצץ מטל הבוקר... עדיין ירוק ברמזור שלישי שני, הטייה חזקה של הגוף, שלישי הזדקפות גז עד הסוף... שוב הרישרוש המרגיז מכיוון הספידומטר...."צק ליסט, לפרק ספידומטר ולבדוק מה מרעיש שם"...בית חוצות היוצר, מטר מהרמזור האור מתחלף לכתום, סופי ואני מדמיינים את צבאו של הסולטן סולימאן המפואר, חונים לפני הכניסה לעיר העתיקה...טוב אל תספרו לאף אחד עברנו, ואין איש בכביש שראה...נכנסים לשכונת ממילא, פעם שכונת פועלים ובה עשרות מוסכים זעירים, מתקנים את מכונתיהם של תושבי י-ם היום שרידים עלובים, לניהול קלוקל של הערייה ושכונת פאר ריקה לתושבי חוץ....ימינה חזק לכיוון ר"ח יפו, בדיוק במקום שלפני שנים, ארבו נציגי הוד מעלתה, שליחי המודעין האנגלי לדודו של אבי, אח סבי...במטרה לתופסו ולהושיבו בכלא, הדוד, לוחם האצ"ל, מזהה את המארב, ומצליח להיעלם....הדואר המרכזי ברח' יפו עדיין ריק, חניות ראשונות נפתחות עכשיו במרכז העיר...משאיות גדולות ומכוערות מורידות סחורה ...ימינה חזק ומולי הכנסייה הרוסית, שעד לפני עשור כיפותיה היו צבועות בירוק, עד שמישהו החליט לשנות והיום הן צבועות בחום...
כניסה לחנייה מול מגרש הרוסים, והעמוד שהיה אמור לפאר את בית המקדש, ונישבר בעת חציבתו,
שוכב עדיין במקומו כפי ששכב באלפי השנים האחרונת...עשר דקות מהבית לעבודה...אלפי שנות היסטוריה...ומשוגע אחד...הייתם מאמינים?-רן
__________________

[השושנים]

המשך-

יום שלישי, שעה 0630...צוות הבוקר נכנס לתדריך לפני המשמרת...לא לפני שהזכרתי למחליפי, את שעות ה-"עוצר" של הנסיכה (0700-0900 זוכרים)...0645 יוצאים סוף סוף....חישוב קל, שתי דקות עד לסופי, דקה עד דקה וחצי, קיפול של הכיסוי, מינהלה, התנעה, חימום קל של המנוע...וואו הולך להיות צפוף הלו"ז...תוך כדי תנועה זריזה מתקדם לחנייה ומתלבש...0650 סופי מניעה, גם היא מבינה את כובד המשימה, ומסייעת ומפמפמת בקיק שני!....עכשיו הכל תלוי ברמזורים....ירידה מהירה לרח' יפו...אין זמן לבדוק מה מצבו של האריה על ביניין ג'נראלי, אופס, מונית מורידה נוסע מטר לפני העצירה המתוכננת שלי, בריחה זריזה לימין, מבט זועם לנהג, מתנצל....המדים עושים את שלהם....ירדה לכיוון מלון המלך דוד, הרמזורים משתפים פעולה בנתיים...חנות המזכרות לתיירים והקיוסק כבר פתוחים, ממתינים ללקוחות הראשונים של הבוקר...משאית פינוי אשפה מתנהלת לה באיטיות מרגיזה בנתיב שלי, מותירה אחריה שובל נוזל חלקלק וריחני...שני, שלישי מקווה שאהיה מספיק זריז לעקוף אותה לפני שתחסום אותי לגמרי....0654 מיגדל ימק"א, מול מלון המלך דוד, רסיסים ממראה התצפית הנהדרת ממגדל הפעמונים שלו, מונעים ממני להיות עירניי מספיק לרכב היוצא ברוורס מהחנייה, טוב חייב להתרכז יותר, העייפות כבר עושה את שלה.....מבט מהיר למלון המלך דוד, מנסה לגלות ולו סימן קטן לשיפוץ שעבר אחרי שפוצץ ע"י לוחמי המחתרת, כלום, רק התמונות והדמיון יכולים להשלים את הסיפור האמיתי...בירושלים שבה מתערבב לו העבר וההוה, הישן והחדש כבר אין מקום לחולמים....לפני כמה חודשים במרדף (פרטי) אחרי נהגת מבוגרת באוטובינקי 83 הגעתי עד לחניית ביתה בימין משה, הגב' ילידת השכונה, משפחתה היתה בין המשפחות הראשונות שהתגוררו במשכנות שאננים, כשעזבו היהודים הראשנים את חומות העיר העתיקה, בעקבות מפעלו של משה מונטיפיורי, סיפרה לי אז את הסיפור ששמעתי כבר מסבתי ז"ל גם היא ילידת השכונה, על הלוחם הצעיר שניפגע בעת הפיצוץ של המלון ונס על נפשו מאיימת ה"כלניות" חיילי הצבא האנגלי... ומצא מסתור בין תושבי ימין משה, הנשים שם, שפכו גרגירי קפה על הפצע הפתוח שלו, על מנת להפסיק את זרימת הדם, והאנגלים שהעמידו את כל הגברים עם ידיים על הקיר לא הבחינו בפצוע, נישקו הוחבא בתוך בית השימוש ולא נימצא ע"י הבריטים....דוגמא הזוייה משהו, כיצד בירושלים 2006 אתה מקבל ד"ש מהעבר בדיוק בזמן שלא ציפית לו... הלך לחפש אתונות..מצא מלוכה...0655 גן הפעמון מימיני ותחנת הרוח משמאל, קפואה ועומדת כמזכרת לימים רחוקים אחרים...אדום...פניה מהירה לתוך תחנת הדלק ויציאה בצד השני, חוקי...אבל....מקדים את התנועה בקצת וממשיך לעבר דרך חברון, ד"ש זריז לביתו החדש של ראש הממשלה, שמצא לנכון לגור באחת השכונות הקסומות ביותר בי-ם משכנם של הטמפלרים, הגרמניים, שהאגדה מספרת, שאחד התושבים העמידים, ששיפץ את ביתו והרס קיר בעליית הגג, מצא שם חדרון עם דגל צלב הקרס ומזכרות שונות.....רח' יהודה עליה שוב אדום...דומה שהרמזורים החליפו צד וחברו כולם נגדי...מבית הכנסת יוצאת קבוצת מתפללים מבוגרים, הרמזור מתחלף לו לירוק, ואני מאפשר לאחד המתפללים לעבור את הכביש...ראשון חזק שני שלישי אני על הטיילת...מספיק לתפוס את הרמזור בשנייה האחרונה, חולף על פני צמד הנאהבים, שעומד לו כבר שנים בטיילת כסמל לאהבה הגדולה שעומדת ברוח...רבעי...0658 הדילמה הרגילה להאט או לא להאט לפני פסי ההרעדה, הפעם נסתפק בעמידה מהכיסא, על מנת להקל ולו בקצת על קפיציה הקשישים של סופי...רעש השרשרת שנחבטת בתא המטען...ירידה מהירה, עקיפה זריזה של אוטובוס קו 8 המסיע את פועלי הבוקר מחוץ לשכונה....והגעה לפתח החנייה על יד הבית, עליה על המדרכה עד לעץ, איתו חולקת סופי את משכבה בלילות, כשהיא כבולה אליו בשרשרות ברזל....דימום המנוע...מהרכב על ידי עולה ציפצוף חדשות הבוקר...השעה שבע והרי....לילה טוב

[השושנים]

הצד שלה:

ירושלים, לפנות בוקר...החתלתול שהתישב עלי מגרגר בעדינות, קם ומסתלק לו לעניניו, חבל דווקא חימם לי את הכיסא...מתחיל להיות כאן קר בלילות.....רעש מכיוון ביתו...אולי זה הוא?...לא, השליח של העיתונים עם היפנית הסנובית שלו, כולה רק 250 סמ"ק, ומרימה את האף...והשם? ספרינט, ראלי, אפילו סופר ספרינט, זה שם... אבל מה זה CH לעזאזל, זה שם של דגם זה? פעם פעם היו שמות...ניראה אותה בעוד שלושים שנה, מעניין איפה היא תהיה, הנבלה...עכשיו זה בטוח הוא, אני כבר מכירה את הרעש של המפתחות שלו....חכה חכה, ככה יום וחצי לא רכבת עלי...אני אראה לך, אם נדמה לך שתוכל לנצל אותי מתי שמתחשק לך אז אתה טועה חביבי, אני יש לי כבוד, אני ממשפחה מנאפולי, האחים שלי קרעו את איטליה שאתה היית ילד...כן כן בעט חביבי, תנסה להדליק אותי....טוב אסור להגזים, בסוף הוא יקח לו קוראנית חשמלית צעירה...הוא דווקא בסדר הקרח הזה, פינק אותי איך שהגעתי, החליף לי את הכיסא את המיכל הדולף, החוטים הישניים, ניקה אותי מחלודה ואבק, עוד לא ברור לי למה הוא מחליף לי שמן גיר, יותר משבית"ר מחליפה מאמנים, אבל ניחא, שמן טרי לא הזיק לאף אחת....נוסעים, נקווה שיסע דרך הטיילת, העליה הגדולה מהצד השני קורעת אותי...אבל אני לא מתלוננת, מעניין לאן נוסעים, איתו כל יום הפתעה חדשה...יש...דרך הטיילת....שומר עלי, לא מעייף אותי, לא מריץ אותי מאוד, למרות שאני יכולה אבל יש לו חיבה אלי רואים...למרות שלא יחשוב ראיתי איך הגניב מבט המנייאק אל היפני הגדול מקס, אצל יוני במוסך...על מי הוא עובד, הבהמה יעיף אותו במטר הראשון, בקושי איתי הוא מסתדר וביננו הוא לא מי יודע מה רוכב דגול, לפני הסיבובים מוריד גז, ולפעמים הילוך, שומר עלי עלק...הוא מ-פ-ח-ד....רגע זהו, נוסעים לעבודה, אני כבר מכירה את הדרך...עכשיו יחנה אותי על יד העמוד, אתמול דווקא היה לי מאוד מעניין, דיברתי עם הגרמני הגדול, והיפני המצולק, שירת במישטרה הגבר, ביס"מ! ויצא לגימלאות והרוכב שלו קנה אותו במכרז, שמעתי המון סיפורים מעניינים, דווקא עם המזרחיים הקטנים אני פחות מסתדרת, פשוטים כאלה וצעקניים...אבל הכל עדיף על הבידוד שהיית בו אז... לבד במחסן המאובק וללא אף אחד מסביב....הינה הוא חוזר שוב, שוב עפה המשמרת שלו מהר...עכשיו הביתה או טיול? בתקופה הקצרה שאני איתו כבר היכרתי את כל י-ם כימעט, רואים שהוא אוהב אותה, מכיר כל פינה....ורכב אספנות בה...וואו הוא עצבני...לפי סגנון הנסיעה...בטח שוב רב עם הבוס....הלו זהירות אני לא צעירה כל כך....לפעמים הוא מחליף אותי בטעות ב-R שהיה לו...זהירות בסיבוב.... רק 10 אינץ' אני נועלת...נכון, החלפת לי את שלושתם אבל רבק, סינים קנית סינים, מה יש מישליין עולים קצת יותר אז מה? אני לא שווה את זה?.....תירגע.....אני יודעת מה לעשות... זהו...רק השתעלתי קצת, בכאילו! וכבר הקצב ירד....עכשיו הוא דואג....ממש היפוכונדר....וקלפטה הזו אישתו מה מפריע לה שיטייל איתי בשבת? ילדים משפחה חובות...נו באמת לך תבין... גבר איטלקי אמיתי, היה בועט אותה מזמן....האמת, לא הייתי מחליפה אותו, למרות הכל הייתי יכולה ליפול יותר גרוע...הגענו הביתה, עכשיו יכסה אותי, יבדוק שבע פעמים אם נעל אותי כהלכה, מתערבים שיזרוק אלי מבט אחרון לפני המדרגות....רואים? אמרתי לכם...אם רק ירזה קצת יהיה מושלם עבורי-סופי
__________________

[השושנים]

סופי ואני לא אוהבים נהגי מוניות, משאיות, ואטובוסים. לא מדובר בגיזענות לשמה, מדובר על שני תחומים שמפריעים לנו במיוחד. התנהגות בכביש, ואיכות החיים!
סופי טוענת, כי את נהגי המוניות מעניין דבר אחד, רווח קל! הנימוס, דרך ארץ, התחשבות בסביבה, ושמירה על החוק, רחוקים מהם כרחוק מזרח ממערב. כשם שהם בטוחים שאת הכבישים סללו במיוחד עבורם ושאר המשתמשים בדרך רק מפריעים להם להרוויח לחמם, כך גם צורת נהיגתם. הם יחתכו אתנו ללא התראה, יעצרו בפיתאומיות, ויפתחו את הדלת מתחת לאפך בדיוק ברגע שלא תצפה להם. בקיצור סיוט, שומר נפשו ירחק. אחיהם הגדולים יפזרו חלקיקי אפר ופחם בשערך, (במידה ועדיין נישאר לך קצת) יוסיפו ניחוח לבגדיך, וישחירו ויזפתו ראותיך. המרגיז ביותר, שאין איש פוצה פה ומצפצף. המצב מחריף שבעתיים כאשר אנו בטיול משותף, מנסים להשתלב בתנועה, מיסים שילמנו בזמן, חובנו לחברה נפרט עד תום, ואפילו עשינו מעשי חסד פה ושם, אבל על הכביש, אנחנו כלום, כולם חוברים נגדינו, והמצב רק נהיה גרוע מיום ליום. נוסעים בכביש הפתוח, סופי מפמפמת בעליזות, נהנת למתוח אבריה, השמש הסתווית מחייכת אלינו, מחממת היטב את צינת הבוקר, אני נוהג בזהירות במשקף פתוח, נהנה לספוג את המראות, הצלילים והריחות, כחלק מהנוף, לפתע טרח...אפר, בדלי סיגריות, וקרעי חשבוניות, מכסות את פני, מהמונית שלפני עוד הספקתי לראות יד שעירה ושעון מוזהב, לפני שעצרתי בצד להתנקות... סתם יום של חול, בנסיעה שיגרתית

[השושנים]

נוסעים, הכיוון מערב, אחד מאותם ימים בהם מדגדגת בלוטת החשק לצאת להרפתקאה קטנה ולא מזיקה, כיוון שלפתע הקירות בבית סוגרים עליך, ונעשה כבד ומשעמם, הכלים נערמים בכיור, אבל בחוץ שמש ונעים והנוף מזמין, יציאה זריזה מהחנייה, ונסיעה לכיוון כביש הרכבת מזרח, שם מוזר, שניתן לפרוייקט הכביש החדש שמחבר את השכונה בצידה הדרומי, עם שכונת תלפיות הישנה, ואזור התעשייה, וקובע גבול ברור בין השכונה היהודית לערבית. הכפר הערבי צור בהאר חולף על פני, כפר ערבי טיפוסי שהמודרניזציה כירסמה כל חלקה טובה בו, את בתי האבן המסורתיים היפיפים, אלה שנתנו לבתים הערביים את שמם המפואר, את הכיפות העגולות והמרפסת על הגג, בם נסרכת הגפן העתיקה ומצלה על היושבים בה בימי הקיץ הלוהטים, החליפה הבניה המתועשת, ללא תכנון הוד והדר, שטחים חקלאיים נרמסו ביד גסה, ואת עצי הזייתים, התאניים והטרסות, החליפו שיכונים רבי קומות מכוערים, אפילו המסגדים החדשים שצצו בכפר, אינם כתמול שילשום, את קולו הצרוד של המואזין הקורא לתפילה, מראש המגדל, החליפה מערכת הגברה משוכללת, שממררת את חיי השכנים היהודים,את כיפות הצריחיים הירוקים, מקושטות היום נורות ירוקות המאירות אותן באור ניאון זרחני ותאורה פסיכודאלית. העליה קשה לסופי, ואני מוריד הילוך, מלון דיפולמט מימיני, והקונסוליה האמריקאית שנבנת ומוחקת זכר גדול לילדותי המאושרת בברכת גני יהודה ומטעי הפרי של קיבוץ רמת רחל. עוברים מתחת לגשר המחבר בין שכונת ארנונה לקיבוץ, אריות המתכת, משני צידי הגשר, מחייכים אלינו, ומספרים את סיפור האריות בירושלים, העתיקים והחדשים, שירושלים מלאה בהם, הטיול בעקבות האריות בירושלים ממלא מסלול המקיף יום שלם, ותופר את ירושלים העתיקה והחדשה, כאחד, מעניק לחובבי הצילום ונוסטלגיה מתנה בילתי נישכחת. אדום ברמזור, מבנה הפילבוקס, שריד מנדטורי לתקופה אחרת, עומד ניצב כשומר על הצומת החדשה, שקמה לה לפתע, עדיין מופתע מכך שיד עלומה הזיזה אותו מהמקום בו ניצב במשך שנים, עת שירת בשרות הצבא האנגלי כעמדת שמירה, שנים לאחר שעזבו הבריטים את הארץ, שימש כמחסן וכשומר הברז הראשי של המים, לקיבוץ רמת רחל ומטעיה, עד שהוכרז כמבנה לשימור, והוזז ממקומו לטובת הפרויקט, ובכל כמה שנים מחליף הוא צבע, על פי שגעונתיהם של פקידי העירייה השונים. ממש מימין גר אדם מיוחד, המחזיק תדיר ברשותו כמה וכמה כלי אספנות ממנועים, שבשעתו לא היה מוכן לשמוע ממני שום הצעת מחיר לגבי ה-MG השחורה שלו, השמועה (המבוססת) מספרת על מנוע שרירני וקושרת לרכב אגדות אין ספור, שרק אדם אחד, יכול להזים או לאמת (...), נוסעים לכיוון קבר רחל, חולפים על פני המנזר, שממש מולו, עדיין עומדות חורבותיו של מנזר הקדום יותר, בתקופה אחרת, היה כאן ישוב מפותח ודרך המעבר העיקרית לכיוון בית המקדש, לבאים מבית לחם וחברון, בתקופה האחרונה נחשפו במקום, עשרות רבות של אתרים וממצאים קדומים, ריצפות פסיפס, ואמת מים קדומה שהובילה בפרויקט הנדסי משוכלל, מים, מברכות שלמה לעולים לרגל ולעיר דוד, בהפרש גובה של חצי מעלה לאורך עשרות קלומטרים, ולחשוב על כך שהיום, לא מצליחים עובדי הערייה, לנקז את המים שמצטברים אחרי הגשם הראשון בכבשים ובצידי הדרכים. השמיים נעשים קודרים יותר והשמש נעלמה, שולח יד לעבר הפנס הקידמי לוודא שהאור דולק, אכן דולק, בכל עוצמת ששת הוואטים שלו, מאיר ומכסה את הכביש על פי עוצמת הגז, הרוח המכה בפנים קרירה יותר, וחודרת את המעילון הדקיק ששמתי עלי, טיפות הגשם הראשונות לא ממש מפתיעות אותי, סתיו עכשיו, וזה צפוי, כשהגשם הופך לכבד יותר, זה הרמז שצריך לחזור, פניה הדוקה וחזרה זהירה לכיוון הבית, הנסיעה הופכת לכבדה משהו והסיבובים זהירים, הכבשים עדיין לא נישטפו כהלכה, וקיימת סכנת החלקה, האמת ממש לא רציתי לבדוק את יכולתיהם של הצמיגים הסניים החדשים. ריח הגשם הראשון, מעורבב באבק ואדמה רוויה, ירושלים, סתיו 2006 סופי אני והגשם הראשון

[השושנים]

ממש לפני רבע שעה, עברנו סופי ואני את הטסט השני שלנו יחד, משרד הרישוי, שהכריז עלי מלחמה, שמר אצלו את הרשיונות החדשים של סופי, עד לרגע האחרון. אבל בהיתערבות אירית, (תודה) הגיעו הרשיונות ממש ביום הטסט. וכך ללא הכנה מוקדמת, ניגשנו יחד למכון ואחרי חמש דקות יצאנו משם, אני עם הרבה טקס בישבן, וגאווה בלב. והיא שעושה את עצמה כאילו לא מבינה על מה המהומה. "כאילו, ברור שאני אעבור" אכן נסיכה איטלקית אמיתית

[השושנים]

ירושלים של חורף, אין עליה, נצבעת בכל פעם בצבע אחר, משחקי האור והצל של השמש והעננים יוצרים צורות שונות ומשונות במבנים, בחצרות, האויר הנקי אחרי הגשם, והריח, זר לא יבין, את ירושלים לא רואים את ירושלים מרגישים. שש וחצי בבוקר, עשר דקות הביתה, טוב רבע שעה, הכביש רטוב. ממערב ענן שחור כבד מתריע בפני על הצפוי לבוא, ואני חרש, בדיוק כמו שסרבתי להקשיב שהציעו לי טרמפ ברכב הביתה, מניעים, ההתנעה קשה יותר משהגיעו הימים הקרים, צ'וק בלבד כבר אינו מספיק וצריך אורך רוח וסבלנות בכדי להניע, לוקח לה גם יותר זמן להתחמם לגב', זותות. יציאה לכיוון רח' חשין בסיבוב שמאלה סופי מגמגמת, רמז למיכל שהתרוקן, ובאין ידית ברז דלק לא יעזרו כל הניסים שבעולם, עוד קצת חמודה תחנת הדלק, סופי אוזרת כוחותיה אני ממתן את הסיבוב ביד ימין, עוברים על פני תחנת דלק "דלק", מצטער מאמי לפה לא נכנסים יותר, רק סונול, או פז, מתוך האפרוריות וטיפות הגשם הראשונות, נשלחת קרן שמש מהוססת אחת ומאירה את מגדל י.מ.ק.א באור זהוב,
המגדל שזכה באור הזקרורים, מותח אבריו, מבריק בנקיון כתליו הרחוצים מגשם, מתגאה ביחודו. הסך הדעת שפגע בי למראה הנהדר, גורם לי לפספס שלולית גדולה, הגלגל הקידמי כבר בפנים, אסור ללחוץ ברקס, גז גז עוד גז, אני שומע קול מהעבר מהדהד בקודקודי, ורואה בעיני רוחי את מדריך הנהיגה ההולנדי מסמן לי בידיו, גז, הפיתרון האולטימטיבי שלו לכל בעיית אחיזה, כן נתתי בגז, הקדמי גישש לו קצת מחפש אחיזה, האחורי חבר למאמץ וסייע להוציאו מהבוץ, קצת דרמה בגלגל האחרי כשפגש את המים והצלחנו להתיצב, קצת נירטבנו, ירידה ברח' קרן היסוד, גן הפעמון מימיני, וכניסה לתחנת הדלק, בעת התידלוק נפתחו ארובות השמיים, וברד החל לרדת...הביתה הגענו רטובים עד לתחתונים-היה כייף

[השושנים]

נפל דבר, וסופי אינה כתמול שילשום, בהתחלה לא יכולתי לשים את האצבע על הבעייה, היא נוסעת ונוסעת, אינה מתלוננת על שגעונותי, אהבותי, ומשובותי, שותפה מלאה ונאמנה לכל תעלול, אבל...אפס משהו חורק, בתחילה קשרתי זאת למזג האוויר שהשתנה, אח"כ לבעיית הדלק שהתגלתה בתחנות, קללה? עין הרע?
לבסוף החלטתי לעשות מעשה, קניתי ספרי גריז איכותי, ווקס, וניצלתי את אחד מימי השמש האחרונים לעונה, אספתי כוחתי והורדתי את ארגז הכלים הכבד, והקדשתי כמה שעות, לנסיכתי, ראשית גורזו ושומנו כל המכלולים המכנאיים, כבלים, גז, גומית הבולמים וצירים, שנית נוקתה מערכת ההצתה והפלטינות, בספרי ניקוי יעודי ולחץ אויר, הפלאג פורק נוקה והוחזר למקום לא לפני ששימנתי הברגתו בשמן מנוע חצי סינטטי, חוטי החשמל קיבלו הגנה ובידוד כהכנה לימים הגשומים, הגוף החטוב נוקה הוברק וקיבל מעטה וואקס. הברגים הושלמו וחוזקו. והקרבורטור כוון שוב. השינוי היה משמעותי, וסופי חזרה לשיר ולנגן כקדם, זריזה יותר, מהירה יותר, והכי חשוב קלה להתנעה ותיפעול, התלונות, הנקישות, הרעידות והחריקות פסקו, והחיוך חזר לפנים. במחשבה לאחור, הרי במשך החודשיים האחרונים, פרט לנסיעות יום ימיות ומילוי דלק, לא הייתי צריך לעשות כלום, עוד 400 ק"מ התווספו לספידומטר, ולחיינו המשותפים, אז מה הפלא שהרגישה מוזנחת, ופשוט ביקשה קצת תשומת לב, נסיכה איטלקית ומפונקת, הנסיכה שלי-

[השושנים]

אמש הוקפצנו סופי ואני לעבודה מיום החופש שלנו, בעקבות הפגנות החרדים בי-ם. השבת היתה אביבית ושוטפת השמש, שגרמה לנו צביטה בלב על טיול האופנועים שהתבטל לו, וניצלנו את הזמן לסיבוב מהיר בכבישה השקטים של י-ם, ירושלים של שבת אינה ירושלים של חול, השקט הזה שיורד עליה מהמולת יום השישי, החל משעות הצהרים המאוחרות, ריחות הבישולים העולים מהבתים... והכי חשוב התנועה שמידללת לה, לא מדובר על עצירה כללית של התנועה, אבל נפח המכוניות הנעות בכבישים יורד בצורה משמעותית, וניתן להינות מרכיבה רגועה ונינוחה, ללא צורך להילחם על חייך בפקקים, בצמתים וברחובות, ישנם שעות, בעיקר בחורף, בהם את מוצא עצמך נע כימעט לבד בכבישים, מתפללים עטופים בתליתות, חובשי כיפות ולבושים בגדי שבת וחג, משפחות משפחות נעות ברגל על המדכות, ודומה שאפילו הרעש התמידי האופף את חיינו, מנמיך ראשו לקדושת השבת. אי אפשר לטעות, וגם אם התבלבל לך מניין הימים בלחץ העבודה, ניתן תמיד על פי התחושה להשיבו על כנו. יצאנו לעבודה בטרם צאת השבת, במסלול הקבוע, תוך התבוננות וצפיה בשינוי העובר על י-ם במעבר שבין הקיץ לסתיו המאוחר. ומאוחר באותו לילה חזרנו הביתה, החושך שירד מוקדם והקור, הבריחו מהרחובות את אלה שלא היה לה מה לעשות מחוץ לבתים החמימים, ואילו אלה שנישארו מיהרו לחזור לביתהם על מנת לקבל את יום העבודה הראשון של השבוע, כך או כך הכביש היה פנוי ויבש עדיין, מנועה של הסופי שהלך והתחמם ככל שרבו הק"מ הגיב בעליצות, לכל סיבוב ידי הימנית, החושך גרם לנו להאמין שאנו נוסעים מהר יותר ממה שנסענו באמת, בתיה, מגדליה ומסגדיה של י-ם, מוארים בלילות ומבליטים מתוך החשכה את גדולתם יחודם ויופיים, וכל נסיעה כזו בלילה הינה חוייה בפני עצמה, למי שאינו מפחד מהקור, מהנסיעה, וליבו פנוי ברגע זה להינות מיופיה, מצפה עושר רב. עשרה קבין של יופי ניתנו לעולם, תישעה לקחה י-ם, רגע לפני שהגיענו הביתה, עלה בראשי רעיון, לארגן טיול כזה לחברינו מבית, מי מעוניין?-

[השושנים]

כל אדם שאוהב אותך ושכל בקודקודו, ימליץ לך להתרחק מאופנוע, כי אופנוע זה מסוכן!
גם אני כהורה לילד בן 16, נאלץ להשתמש במוסר הכפול, ואינני מרשה לבני לרכב על אופנועים, זכות הווטו שאינה מנוצלת מספיק ע"י הורים, מנוצלת על ידי עד תום. עם זאת כמבוגר מעל גיל 18 שמורה לך הזכות לקבל החלטות כראות עיינך, המלצתי, שקול במשנה זהירות כל החלטה שלך ורק שאתה שלם עימה עשה זאת, שיפוץ רכב אספנות מחייב להכיר את התחום היטב, וצריך לדעת מראש למה אתה מכניס את עצמך, בדו"ג העניין הופך משמעותי יותר, כיוון שפרט לשיפוץ האופנוע, יש להשקיע באבזרים רבים אחרים שעולים ממון רב, כגון: קסדה טובה, לבוש מגן, מעיל קיץ חורך, כפפות קיץ חורף, כיסוי לאופנוע מנעולים טובים, ועוד, מסכת היסורים לא תמה כאן, ותאלץ להתרגל בטרם הנסיעה, לטקס קבוע של פרוק האופנוע מאסוריו, התלבשות בציוד המגן, חניה, התפשטות, נעילת האופנוע. כל קיצור דרך בתהליך יביא במקדם או במאוחר לנזק כלכלי או פיזי! התלות הבלתי ניסבלת במזג האוויר, בסביבה, במכוניות, בפקידי האוצר, הביטוח, המשטרה, הפקחים, פקידוני משרד הרישוי ובעלי החיים האחרים, יכולה לא פעם להוציאך מדעתך. ואז נשארת לך הסכנה שאורבת לך בכל רגע נתון הכביש...ועוד לא דיברתי על מוסכים, חלפים, אישורים וגנבים.
עדיין מעוניין? אם התשובה חיובית, הרי שאתה שייך לזן ניכחד של משגועים אמיתיים, שרכיבה טהורה מלטפת להם איזה בלוטה במוח שאף פעם לא התבגרה לה, וסוד נוסף קטן ביננו, הבחורות האמיתיות, אלה ששוות, מעדיפות בכלל, רכבי ליסיינג עם מישרת היטק ונסיעות לחו"ל...אף אחת לא רוצה לקלקל את הפאן והחצאית, על איזה אופנוע מסריח משמן ועשן, טוב כימעט כל אחת-

[השושנים]

השבתות האחרונת, קצת מרגיזות אותנו, בדיוק הרסני חברו להם מזג האויר והמשמרות שלי לאחת והתקבלה שבת מושלמת לטיול בשנים או שלוש, בדרך אני משתף בטיול כזה את הבן זיו, או את הפיקוד, על מנת לקרב לבבות, להשכיח כעסים וליצור שלום ואחווה בין הנפשות הפועלות...רק הנשואים שביננו יבינו זאת. אבל דווקא בתקופה האחרונה משבוטל טיול האופנועים והקטנועים, בגלל מזג האוויר, דווקא עכשיו בכל השבתות שמתאימות לצאת החוצה למסלולים ולכבישים, יש לנו התחייבויות קודמות, וכך שבת אחר שבת אני נאלץ לנסוע במשפחתית סגורה ולהתבונן בכל אותם מאושרים שזכו לצאת בעדרי הדו"ג (ד"ש להארליסטים בכביש י-ם ת"א משבת האחרונה) דרך חלון המכונית. הרכיבה על סופי בימים הקצרים של החורף מחייבת מסלולים קצרים בני שעתיים שלוש בגלל הקור החודר לעצמות החל משעות אחר הצהרים המוקדמות, והיציאה חייבת להיות כאשר האויר קצת מתחמם אחרי שעות הבוקר, האמת גם ירושלים נהיתה קטנה עלינו לאחר שמיצינו את רוב האתרים המוכרים בטיולינו המשותפים, בשבת הקרובה מתוכנן מסלול עפר תקין ועביר לרכב לכיוון עין בלאבן מעיין נובע בהרי י-ם, מכיוון גן החיות אל תוך ההרים הרכיבה קלה ומתאימה לכל רכב מי שמעוניין להיצטרף בדו"ג או רכב מוזמן לתאם איתי יהיה כייף

[השושנים]

"קיץ אינדיאני" זה המושג שכאן בירושלים בשנות השיבעים נהגנו הילדים לכנות ימים כגון אלה, שמיים בהירים כחולים כמו באמצע הקיץ, ללא ענן בשמיים אבל השמש משקרת, קר, ולא סתם קר אלה ממש קור חודר לעצמות, מי שלא מצוייד כהלכה פשוט קופא, ומרגע שהשמש נעלמת אז מתחיל הסיוט האמיתי. בימים כאלה, בולטת הנדסת האנוש הגרועה של סופי, אל מול הפשטות המכאנית, מוקצנת בעיית הנדסת האנוש, בימים אלה בלבד, קינאתי יוצאת אל בעלי הטוסטוסים האוטומטיים, הם מכונסים להם בבטחה ובחום בכל שכבות הביגוד שעולה בדעתם, נידרשים רק להשתמש בידית המעצרת, ובברקס וזהו, ואילו אני, נאלץ לאסוף את כל יכולות הקורדינציה הגמישות והטכניקה, בדומה לרקדנית בלט, אלה שבמקום בגד הריקוד ונעלי הבלט, אני לבוש בחרמונית וכפפות מסורבלות. החלפת ההילוכים קלאץ וגז ביניים, בירושלים העסק עוד מסתבך כי בנוסף לעליות והירידות שאיש לא יודע עדיין מה יש יותר, גם מס' הרמזורים בי-ם רק הולך וגדל וזה עדיין לפני בוא הרכבת הקלה. נהיגה ותיפעול של רכב כזה משולה לנסיון לשלוף קוצים של סברס מהתחת עם כפפות איגרוף...והבעייה הכואבת באמת היא נושא העצירה, מי שמצליח לעצור ווספה בבלם הקידמי יזכה אצלי בתואר יקיר ירושלים לדורותיו, ואין כל בעייה בבלם, לדעתי הוא אפילו המקורי שהגיע מהמפעל ומעולם לא הוחלף כיוון שהוא עדיין חדש...והבלם האחורי לחיצת חרום נועלת את הגלגל בצווחה שאפילו נהגי הסמיטרילרים לא היו מתבישים בה, אבל על סופי זה בכלל לא עושה רושם, היא מאטה בעצלתיים זמנה בידה ולא ממש מעניין אותה הדביל שלמעלה שמנסה למנוע פגיעה ברכב זה או אחר. בקיצור אנחנו כבר ממש מתגעגעים לימי האביב והקיץ ולנסיעות הרגועות והבטוחות יותר, אבל שלא תבינו לא נכון עדיין מטיילים ונוסעים בכל רגע פנוי כבר כימעט 2400 ק"מ ביחד ללא בעיות מיוחדות

[השושנים]

היום טיפסנו סופי ואני בפעם הראשונה את עליית הקסטל, ואל יהיה הדבר קל בעיינכם, עליית הקסטל היא עלייה מיתולגית בפני כל ירושלמי, היא המחסום הפיזי האחרון בינם לבין שאר העולם, עברת את הקסטל, משמע מעכשיו אתה רחוק מהבית וכל העולם קטן עליך, לילות שישי ארוכים בוזבזו על ויכוחים ומיריבות, הרכב של אבא של מי מי גומר את הקסטל ברבעי ב-100 קמ"ש, עשרות אופנועי 50 CC שפכו נישמתם האומללה בעלייה על מנת לאפשר לבעליהם המאושרים ליראות את מספר הקסם 100 בספידומטר בירידה חזרה, עליית הקסטל היתה המבחן האולטימטיבי לבדיקת רכב לפני קנייה בכדי לבדוק את "מצב" המנוע, וכוחו, ובירידה מהקסטל המתין לכולם ה"סיבוב" זה שהפריד בין הילדים לנהגים, שלט ההאט הגדול באדום, שגרם לנו ריגוש וחלחלה כאחד וסיפק עבודה רבה לפחחים ולבית החולים הקרוב, עין כרם...לכן העלייה היום היתה ירית הפתיחה המשמעותית הראשונה, ליציאות משותפת שלנו למקומות רחוקים, וניפרץ המחסום הפסיכולוגי שלי, כיוון שלסופי הדבר לא הזיז (טוב אולי פרט לכמה ברגים נוספים ששיחררו עצמם שוב.) אבל לא נקדים מוקדם למאוחר, לפני כשבוע ביקשתי מידידינו אבי נ. להכין לי תיבה שתתלבש על סבל הווספה בטיולים ארוכים, לצורך סחיבה של מיכל דלק נוסף, למניעת היתקעות ללא דלק, ושאר אביזרים ראויים לטיול. הקופסא שהיתה אמורה להגיע למפגש שישי, התעכבה ומישהו העביר לי אותה, למוצא עילית היום בבוקר, תירוץ נהדר בשבת נוספת של "קיץ אינדיאני" לטיול והרפתקאה, מעיל הדיינז הנאמן נילבש כפפות חורף ונעליים גבוהות והופ אנו ממריאים לכיוון היציאה מהעיר, ירושלים של שבת בבוקר, תנועה דלילה ואין תור ברמזורים, חיש מהר אנו מוצאים עצמינו על כביש בגין, שהוא למי שאינו מכיר האיילון של י-ם, דרישת שלום אחרונה לשלט ברוכים הבאים לי-ם שבמתכונותו הנוכחית מתאים יותר לכניסה לחנות לחיקויי מותגים, מאשר לעיר בירה, ואנו כבר בירידות החוצה, אני משתדל שלא להיות קבוע עם ידית המעצרת זמן רב, על מנת שהמנוע יקבל שימון משתנה גם בירידה, מס' רכבים שחולפים אותה מגיבים בצפירה למראה סופי, וחיוכים מבעד לחלון, עוברים את מבנה הבית האדום, קדימה יקירתי אני לוחש לה, איזרי עוז איספי כל סוס שתמצאי וקדימה אני משתדל להגיע לעליה בכל המהירות שהצלחתי לצבור, הכביש פנוי ואני בוחר את קו הפנייה הנכון, גז פתוח עד הסוף הטייה, עוד הטייה יופי ועכשיו הזדקפות, תיקון קל לימין ומתחילם לטפס עדיין ברבעי, תחילת העלייה רעש המנוע עוד נישמע נהדר, אוזני זקופות לשמוע כל רמז לבעייה, או שינוי צליל, הטורים מתחילים לרדת, אני מחליט שלא לאמץ את סופי ונותן להם להמשיך ליפול על חשבון המהירות, שליש מהעלייה כבר עברנו, מבט מהיר לכיוון האגזוז לראות מצב פליטת העשן, יוק אין עשן השמן האיכותי עושה את שלו, עדיין זכורה לי העלייה הקודמת שלי עם הג'אווה במקום זה כבר הוזנקו כונני היחידה לאיכות הסביבה, בגלל מיסוך עשן שפלטה הג'אווה האומללה, סופי לעומתה יכולה להיצטרף לגריין פייס, עכשיו כבר אין ברירה, מוריד לשלישי הקצב שוב עולה ומחט הספידומטר מצביעה באופטימיות יתרה על הסיפרה 60 כן...בטח, החלפה לרביעי רק בכדי למצוא עצמי כעבור כמה מטרים נוספים, מחזיר לשלישי , שויין שלישי 60 קבוע עד לסוף, לא לאמץ את המנוע יותר מדי...כמה דקות מאוחר יותר אנו כבר ברמזור לפניה לקסטל על הגשר, סופי מפמפמת ברגיעה בניוטרל, כאילו כל ההיתרגשות אינה נוגע לה כלל. יורדים לכיוון מוצא עילית, כביש שבע האחיות אחד הכבישים שהכי מזכירים בארץ את הכבישים באלפיים, לא באיכות הכביש לא נגזים, אלה דווקא באיכות הסיבובים המהדקים ומתכנסים לתוך עצמם, צריך להיות רוכב טוב ואם כלי נהדר על מנת להפגין ביצועים בכביש זה, האמת כבר מזמן שכחתי לבקר בו, שבע האחיות משול לשבע הסיבובים שבו, ממולץ לכל חובב רכב. הגענו, אוספים את הקופסא וקושרים אותה לסבל ש סופי, ויוצאים שוב לכיוון ירושלים, היציאה כמה מאות מטרים לפני סיבוב מוצא השתלבות בתנועה ומתחילים לעלות הסיבוב מקבל משמעות חדשה, כאשר רוכבים עליו בדו"ג ומשתלבים בין המכוניות המהירות בסיבוב, טוב הפעם צריך להשלים עם זה שאהיה איטי מבין כולם בסיבובים, לפחות נהנה מהנוף, חצי שעה מאוחר יותר בכניסה לבית,אני מביט בגאוה בסופי זהו עשית את זה, עכשיו את כבר ירושלמית עסלית

[השושנים]

החתולים הירושלמיים הם זן אחר לחלוטין, ואין לבלבל אותם עם חתולי הבועה התל אביביים המפונקים, הנזונים מסושי, ומוקצ'ינו. החתול הירושלמי הוא שורד קיצוני, בכל רמ"ח אבריו ושס"ע גידיו. בימי החורף הקרים החתול הירשלמי מכפיל את גודלו, מגדל פרווה סמיכה להגנה מהקור, וניראה מאיים לא פחות מבן דודו הנמר הסיבירי, יש להם לחתולים אין ספור שיטות חימום, שהיו גורמים לכל ההומלסים בעולם להוריק מקינאה. ולמה אני מספר לכם כל זה? בחודשיים האחרונים, אימץ את סופי חתול כזה, והרשה לי בטובו להיות עד מהצד ומליץ יושר על כושר ההמצאה וההישרדות שלו. לסופי כידוע שני כיסויים, האחד כיסוי חג ומועד, חדש שניקנה ביומה הראשון אצלי, בצבע כסף המתקפל לכדי כדור קטנטן היכול להיכנס בנקל לתא הכלים, הכיסוי הזה מלווה אותנו תמיד בכל הטיולים והמסעות, לצורך כיסוי זריז, על מנת להעלים את סופי מידיים חמדניות ועין הרע. השני שימש במקור לכיסוי זרוע מכאנית גדולה של באגר, נפל ממשאית ואומץ על ידי, עבר מספר התאמות הכרחי, גומיות מתיחה, פתח להעברת השרשרת וכו' אולם מכיוון שהכיסוי לא תוכנן במקור למימדיה של הווספה הוא מכסה את סופי עד גובה הגלגלים בלבד, הכיסוי הזה משמש אותי בעת קשירת של סופי ע"י הבית, ומונע חדירת גשם בצורה מושלמת, ברם, עוביו וגדלו אינם מאפשרים לי לקחת אותו לכל מקום ולכן כאשר אנו יוצאים לדרך, הכיסוי הנ"ל נישאר מאחור. באחד האמשים כאשר הגעתי בבוקר לנסיעה, הפתיע אותי החתול בשעה שקפץ לפתע מתוך קריבייה של סופי והפחיד אותי למוות, הנ"ל בחר להתמקם במשטח הרגלים של סופי על שטיח הגומי המבודד, כאשר הוא מוקף בחום המנוע שנישמר בכיס האוויר של הכיסוי ומוגן מהרוח הגשם והקור! לאט לאט התחלנו להתרגל אחד לשני הוא למד לזהות אותי בבוקר כשאני מגיע, יוצא לו באיטיות מתוך הכיסוי, מתמתח שולח מבט מזלזל לעברי ומתרחק לטווח ביטחון, הדבר הכי מעניין הוא שהחתול הנ"ל למד לזהות אותנו גם בבואנו, והוא נעמד לו, במרחק יריקה, ממתין לי שאסיים את טקס כבילתה וכיסוייה של סופי, שולח בי מבט אומד, בודק שאכן התרחקתי מספיק והופ הוא מוצא לו את הדרך פנימה. וסופי? לסופי לא ממש איכפת, להיפך עכשיו יש לה עם מי להעביר את הלילות הקרים...